אני מבשלת, מורה פרטית, מחנכת וסבלית, אני פסיכולוגית, מפיקה ועוזרת בית, אבל בעיקר אני נהגת.
נעים מאוד: אני אמא ל-3.
אחרי יום עבודה במשרד אני עוברת למשרד הממונע שלי שכולל מבצע מתואם ומנוהל היטב: הנה דוגמה מאתמול, את בת השמונה הקפצתי לחוג היפ הופ, את בן ה-11 הסעתי לצופים ואת בן השנתיים לקחתי לריפוי בעיסוק.
אני מתניעה, מאיצה, מחנה ברוורס, משתלבת, צופרת, עומדת בפקק ומתפללת לעבור את הנסיעה בשלום, כי צריך להספיק לחזור הביתה, לתקתק כמה דברים ושוב לצאת לדרכים לאסוף את הילדים.
אבל לא תמיד זה הולך חלק. בשבוע שעבר למשל מצאתי את עצמי בצד הדרך עם שלושה ילדים וגלגל אחד מפונצ'ר. כמעט בכיתי כשנזכרתי שבעלי בפגישה, והבחורה מהביטוח הבטיחה סיוע "בעוד כשעתיים ורבע עד שלוש שעות".
וזה לא הכל: אני מתביישת להודות שבשנה שעברה שכחתי את הקטן שלי באוטו. אמנם רק לשתי דקות, אמנם זה היה בחורף, אבל את האימה שאחזה בי לא אצליח לשכוח לעולם.
לפעמים אני חושבת שעם כל כך הרבה שעות נהיגה ביום, האוטו הוא הבית השני שלי. אבל בבית אין כל כך הרבה סכנות כמו אלו שאורבות לנו בכביש. ואתם יודעים מה? אני לא יכולה לקחת את כל האחריות על עצמי.
מה אם יקרה משהו חמור יותר? תאונה חס וחלילה או תקלה טכנית באמצע איילון? ומה אם, שלא נדע, בפעם הבאה אני אשכח את הילד ל-7 דקות ולא 2?
אף אחת מאתנו לא רוצה לחשוב על תרחישים כל כך מפחידים, אבל אין לנו ברירה. ואחרי שקרה מה שקרה, הבנתי שאני פשוט חייבת עזרה חיצונית.
מישהו שיהיה זמין עבורי כשאני נוהגת, מישהו שיהיה שם כדי לעזור לי בעת הצורך, מבלי שאאלץ להתקשר לבעלי או להזעיק את אבא שלי שכבר לא צעיר כמו פעם. אני רוצה להרגיש ביטחון כשאני על הכביש, בטח כשהילדים יושבים במושב האחורי.
ארה"ב – אירופה – ועכשיו גם ישראל
אז יצאתי למסע חיפושים אחרי מערכת שתדע לגבות אותי ב-100% גם כשאני במצוקה ולו הכי קטנה.
מערכת שתדע להזעיק שירותי חירום או שירותי דרך באופן מידי ובלחיצת כפתור, ולא פחות חשוב: שתהיה קלה לתפעול ותחבר אותי למוקדנים אנושיים.
לשמחתי מצאתי את האחות הישראלית למערכות המתקדמות שמותקנות כיום ברכבים ברחבי ארה"ב ובמדינות רבות באירופה – "הכפתור".
מדובר במערכת שמותקנת ברכב ומאפשרת חיבור מהיר למוקד אנושי במקרה שמתגלה בעיה טכנית ברכב, במקרה של אירוע פלילי או אם מישהו מהנוסעים חש לא בטוב.
במקרה של תאונה, לא עלינו, החיבור למוקד מתבצע באופן אוטומטי, וההפעלה מתרחשת באופן אוטומטי כשמתניעים את הרכב.
המוקד האנושי של "הכפתור" מאויש מסביב לשעון, בכל ימות השבוע, 24 שעות ביממה וזמן המענה של לכל קריאה הוא בתוך שלושים שניות בלבד(!).
מכיוון שהחיבור למערכת הוא לווייני, הם יודעים לאתר במדויק היכן ממוקם האוטו שלי בכל רגע נתון, ובמקרה הצורך להגיע אליי עם חילוץ בתוך 30 דקות במרכז הארץ ועד 90 דקות בצפון ובדרום. אגב, לאחרונה המערכת זכתה בפרס 'מוצר השנה 2018' בקטגוריית אביזרי בטיחות לנהיגה.
וכן, גם על זה צריך לדבר
בכל פעם שאני חושבת על הרגע ההוא ששכחתי את הילד הקטן והמתוק שלי באוטו, אני מצטמררת ורגשות האשם מציפים אותי: איך נתתי לזה לקרות? איך לא שמתי לב? איך לא עשיתי הכול כדי להימנע מהמצב הזה?
אבל סקר שנתקלתי בו לאחרונה הוכיח לי שאני ממש לא לבד בסיפור הזה:
שימו לב: 33% מהאימהות ל-3 ילדים ומעלה מכירות מישהו ששכח ילד או ילדה ברכב, ו-34% מהאימהות מודות בפה מלא: אנחנו חוששות שזה יקרה גם לנו.
במילים אחרות: בטיחות הילדים ברכב כוללת כמובן גם את רגעי הנסיעה, אבל גם את הרגעים שאחרי כיבוי האוטו.
החדשות הטובות הן שבמערכת "הכפתור" קיים פתרון גם לשכחת ילדים: "הכפתור בייבי" הוא חיישן שמותקן על כיסאות הבטיחות של הפעוטות כך שאם הילד שוהה בכיסא יותר מ-30 שניות אחרי כיבוי הרכב, המוקדנים שיושבים במוקד 24/7 משיגים את ההורה בכל מחיר. בתרחיש בו אף אחד מההורים לא זמין, יוזנקו כוחות ההצלה לרכב החונה.
בשורה התחתונה, להיות אמא לילד אחד זה ממש לא פשוט, בטח כשמדובר ב-3 ילדים, בטח ובטח כשאת נמצאת איתם לבד בכביש.
האחריות היא עצומה, חוסר הוודאות גבוה וההפתעות הן רבות. לכן היום אין סיכוי שתמצאו אותי יוצאת לכביש ללא ליווי צמוד של "הכפתור". זו אימהות טובה ואחראית בעיניי. ובעיניכן?