הסטנדרטים ירדו, אני מודה. כבר מסתכלת גם על יותר צעירים או יותר מבוגרים מבעבר. למרות שלפעמים אני חוטאת בשטחיות ונדלקת על חתיכים. יפים יפים. אבל מלוכלכים כאלה, עם עיניים בהירות וזקן לא מסודר. כאלה שאפילו להזיע באוגוסט בים נראה עליהם טוב.
אני רוצה בחור ואני מוכנה. לא בשביל שיהרוג לי ג'וקים, אני עושה את זה לבד. לא בשביל שיסחוב את האבטיח מהסופר, אני עושה משלוח. לא בשביל שיטוס איתי לחו"ל, אני טסה לבד. פשוט בשביל שיאהב. ונאהב.
אני בשלה. כל כך בשלה שכבר יש בי מלא דבש, אבל תכלס כולם יודעים שדבש זה בעצם סיפור הכיסוי של אימהות ל"רקוב". מוזר להשוות את עצמי לבננה.
אני כל כך מוכנה שאני מפחדת להבהיל אותם, הגברים. הם נבהלים נורא מהר. אני כל כך מוכנה שלפעמים אני מתאמצת מאוד חזק להראות שאני בכלל לא מוכנה, שאני קלילה וזורמת עם מה שיבוא. בכלל לא דמיינתי אותנו יושבים על הספה שלי ורואים משחקי הכס. בכלל לא קיוויתי שהוא יהיה חובב יין אדום ונשתה ביחד בחצר במושב. ונלך ביחד להופעה של אביתר בנאי. בכלל לא.
שקרים.
הקירות של תל אביב אומרים שאם מתאמצים יותר מידי יוצא קקי, אני יכולה להגיד שלפעמים מרוב מאמץ דווקא לא יוצא כלום.
לפעמים אם אני לא עונה אחרי 5 דקות כי אני בדיוק באמצע העבודה – ההוא כבר מוחק אותי מהאפליקציה. אם אני נותנת את מספר הטלפון שלי – ההוא מפסיק לענות להודעות כי היי, חמודה, מה טלפון עכשיו, את מלחיצה אותי, זה מתקדם מהר מידי, כל הכלום הוירטואלי הזה שמתפתח בינינו.
מוזר, דווקא חשבתי שהייתי מצחיקה בשיחה.
מסכן, הוא בטח לא אוהב להיות שמח.
לפעמים כל האפליקציות והאתרים והניסיונות רק גורמים לי לומר נואש.
ואני, "נואש" זה בכלל לא בלקסיקון שלי.
בטח לא כשזה קשור לאהבה.
//סיוון סטרומזה