להרגיש כמו בלוגרית האינסטגרם האהובה עליי. גם עם 3 ילדים

בדרך כלל כשאני רואה תמונות של אושיות אינסטגרם בביקיני, מבלות עם החברות ומחייכות ללא הרף, אני סוגרת את הדף בקנאה ומנחמת את עצמי בכך שלי יש חיים הרבה יותר מלאים. תרתי משמע… הפעם, זה היה אחרת, לולא הבלוגרית האהובה עליי, שהעלתה 3 תמונות מלגונת טורקיז שנראית כמו גלויה מגן עדן – הייתי עלולה להחמיץ את השבוע המופלא ביותר בחיי.

user-photo
וונדר וומן גרסת גבעתיים

מתהלכים בעולם 3 אנשים קטנים שקוראים "אמא" ואני מסתובבת. זה עדיין מרגש ומבהיל אותי בכל פעם מחדש..

מה שיפה בקשר שלי ושל בעלי, זה שאנחנו מאוד מאוד צנועים כשזה מגיע לחופשות שלנו. תנו לנו חופים חלומיים, ים שטוח בצבעי טורקיז, אוכל גורמה ושירות ברמה של 7 כוכבים. וקניתם אותנו.
תמיד אנחנו יוצאים לחופשה המשפחתית בסוכות, רגע אחרי "מבול המשפחות" של הקיץ, כך שלפני 3 שנים אלו היו הפיליפינים, לפני שנתיים גילינו את נגריל בג'מייקה, ואת סוכות האחרון חשבנו להעביר בריילי ביץ' בתאילנד (היינו שם לפני שהבנות נולדו – ממש בריזורט המדובר של מדונה), אבל ככל שהזמן עבר והגיע הזמן להרים טלפון לסוכנת נסיעות שלנו, הרגיש לי שתאילנד זה כבר לא בדיוק זה… לא בדיוק מתאים למשפחה עם ילדים, לא בדיוק חופים בתוליים, ובטח שהמקומיים לא שירותיים כמו פעם.
אבל אז הגיעה הבלוגרית ההיא.

אותה בלוגרית אינסטגרם – אישה שללא ספק יודעת מה טוב בשבילה – חגגה יום הולדת עם חמש חברות הכי טובות שלה, בקלאב מד וניפצה לי בהבזק סלפי, את "מיתוס הבונגלוס" של אכזיב. התמונות שהעלתה משם הציפו את הרשת, והציפו לי את הלב. המים הצלולים האלה, החול הלבן הבתולי ומדרגות העץ שיורדות ישר אל תוך הטורקיז העמוק של האוקיינוס ההודי. אני רוצה כזה.

תאילנד – אאוט. מאוריציוס – הכי אין!

אז המשכתי להתגלגל באינסטגרם לחפור קצת בהאשטגים של ריזורטים זהים. תמונה של בחורה בריטית בעיצומו של טיפול פנים על בסיס פפאיה(!) תפסה את תשומת ליבי ושלחה אותי לחשבון הפרטי מעורר הקנאה שלה. מפה לשם, ראיתי עוד ועוד תמונות שלה בלגונות מרהיבות וגיליתי שאת כל הטוב הזה היא עושה בחופשה עם כל המשפחה, במקום עם השם האקזוטי ביקום – מאוריציוס.
מהר מאוד פסקתי בחיוך: ״ילדים, עומד להיות שינוי קטן בתכניות. תאילנד כבר לא על הפרק, נוסעים למאוריציוס!".

האי מאוריציוס (רק מלהגיד את השם הזה הלב מתרחב, לא ככה?) הוא קבוצת איים ממזרח למדגסקר, באוקיינוס ההודי. יש בו מטעי אננס וקני סוכר בירוק עמוק, אוקיינוס צלול בצבע טורקיז-כחול וחופים שלא ייאמנו. לוקיישן מנצח. וכאילו שזה לא מספיק טוב, אז תוסיפו למשוואה גם את קלאב מד, עם כל פעילויות המים, האוכל המדהים שמסביב לשעון והכי חשוב: התעסוקה הבלתי פוסקת לילדים.

בעלי האלוף והמדריך ג'ייסון | צילום: מתוך פייסבוק

קטמרנים, חץ וקשת וטרפז, ורק התחלנו…

כמו שכבר הבנתם, אנחנו לגמרי אנשים שיוצא להם לראות עולם אבל כשהגענו לקלאב מד מאוריציוס, נעתקה נשימתנו. אין, פשוט אין תמונה שתצליח להעביר את שילוב הצבעים העמוקים והמושלמים של החול, הים, הבריכות והגנים המטופחים. בחצי השעה הראשונה שלנו בעלי קלט קבוצת נשים וגברים שחזרו משיט קטמרנים פלאס קוקטיילים; יהלי בן ה-12 הגיע לגמר במיני-טורניר הוויקבורד והחליט שעד סוף החופשה הוא הופך לגולש מקצועי; לאריאל בת ה-6 "נתקעו" העיניים על קבוצת ילדים קטנטנים שעלו לטרפז והתעופפו להם כאילו נולדו בקרקס, ומילה בת ה-4.5 התיישבה בגן של המועדון וסירבה לזוז ממנו (ברור שלא. למה לזוז כשברגע שאת מתיישבת מגישים לך מיץ סחוט וקרפ שוקולד מושלם?)

אזור לילדים בלבד!
בכלל, קלאב מד הוא שם שני לגן עדן לילדים: קודם כל בגלל צוות ענק של מדריכים ומדריכות הכי אחראיים ומקצועיים שפגשתי, ודבר שני בגלל הפעילויות המטורפות והעניין שלא נגמר: החל ממיני-קטמרנים, וויקבורד וחץ וקשת ועד הטרפז המפורסם.
בשורה התחתונה: המדריכים הכי מתוקים וסבלניים היו עם השלישייה שלנו כל יום, כל היום (ולפעמים גם בערב). חופשה עם הילדים, בלי הילדים. גאוני.

"אהבות של אמא!" #בלי פילטר | צילום: מתוך אינסטגרם

להיות עם הילדים, להרגיש בלי

במשך שבוע הרגשנו כמו רווקים, כלומר כמו שהיינו זוג, פעם, בהתחלה. שחינו, צללנו, גלשנו, שתינו, דיברנו, צחקנו, השתזפנו, ואכלנו מלא. וכן, גם היה לי זמן איכות עם עצמי – כמה שהתגעגעתי לזה. מסיכת פפאיה בספא, טיפול נדיר באבנים חמות, והאהבה הפרטית שלי: סקי מים. כל בוקר בשמונה אפס אפס, התייצבתי לשיעור מתקדמים: רק אני, המדריך ועוד 5 "מטורפים". באחד הערבים, אחרי ארוחת ערב משפחתית שהייתה בסימן סיפורים מהמיני-קלאב, הזמנו בייביסיטר שעובדת במועדון (כן כן), ויצאנו לרקוד עד שלוש לפנות בוקר.

ממש לא עייפים. ממש כן מרוצים

מכירים את זה שאתם חוזרים מחופשה כל כך מותשים, עד שאתם חייבים עוד חופשה? אז לא כזה. בזכות הפרשי השעות של שעתיים בסך הכל, הג'ט לג הכל כך מוכר שמלווה אותי במשך 5-4 ימים אחרי כל נסיעה, לא השתלט עליי הפעם. האמת? כשפרקתי את המזוודה, כמעט התפתיתי להשאיר בה כמה שמלות חוף, לפעם הבאה. בכל זאת, כמה זמן אתם חושבים שאוכל להיות רחוקה מהמקום שנתן לי להרגיש, לשבעה ימים תמימים, בדיוק כמו בלוגרית האינסטגרם האהובה עליי?


שינוי גודל גופנים